אני כבר לא קורסת מהעומס, היום אני נכנסת לכיתה בחיוך,התלמידים שלי נכנסים לכיתה בחיוך, וב95% מהפעמים, כולנו גם יוצאים ממנה בחיוך. ופתאום הבנתי, הבנתי מה יש לי בידיים, הבנתי שמה שקורה בכיתות שלי הוא מיוחד ואחר ונדיר. והחלטתי שאני רוצה להעביר את זה הלאה.
אני רוצה להעביר את זה הלאה כי המקצוע הוא קשה, כי השחיקה היא נוראית, וקל מאוד להידרדר לייאוש, הייתי שם. והשיטה הזו שפיתחתי הצליחה להחזיר לי ולתלמידים שלי את החיוך לכיתה.

גם אנחנו, בהרצאות, בישיבות עבודה, בורחים לטלפון ולנייד.
אם נהיה כנים, לפעמים גם באמצע סרט מרתק.
גם אנחנו כבר לא יודעים להתמודד עם השיעמום. אז למה שהם ידעו??
בואו נעזור להם להיות איתנו בשיעור.
בואו נגייס אותם אלינו.
במקום להתנגח, בואו נהנה ביחד.
אתם לא תספיקו פחות חומר. להיפך. אני חותמת על זה.

ההוראה יכולה להיות מתישה, זה לא סוד.
כשניסיתי להבין עם עצמי למה אני מסיימת שיעורי תאטרון עם אנרגיה, ולעומת זאת את שאר המקצועות מותשת, הגעתי לשתי מסקנות.
1. שעמום (שאין בשיעורי תאטרון) של התלמידים גורם לבעיות משמעת, שגורמות לתסכול, שלי ושל התלמידים.
2. בשיעורי תאטרון התלמידים לומדים דרך פעולה, לכן לא כל אחזקת האנרגיה של השיעור מוטלת עליי.
אז לקחתי את שני המרכיבים האלו ופיתחתי שיטה בה זיקקתי את כל הטוב שיש בשיעורי תאטרון, לקחתי אותו ויצרתי תבניות שמאפשרות לצקת אותו לכל שיעור, בצורה קלה ופשוטה.

מורות מספרות

תגובות של מורות שעברו את ההשתלמות